למה אנחנו “מענים” את החיממים שלנו באמצעות אדי מים
אנחנו יוצרים את הנורות של השירותים כך שיעמדו בתקן IP55. בתיאוריה, זה אומר שהמעטפת של הנורה מונעת חדירת אבק, והיא יכולה לעמוד בפני זרמי מים מכל כיוון. אך הבעיה היא שהתקן הזה לא אומר לנו מה יקרה לאחר חמש שנים של שימוש בנורה בסביבה עם אדי מים.
לכן אנחנו לא סומכים רק על התקן הזה. אנחנו מבצעים על כל סדרת נורות בדיקות של עמידות בפני לחות. בעצם, אנחנו מנסים לשבור את הנורות לפני שהן מגיעות לבית הלקוח.
המאבק נגד הלחות
השירותים הם סביבה קשה מאוד עבור מוצרים אלקטרוניים. ברגעים ספורים, האוויר הקר הופך לאדי מים עבים. זה יוצר סוג של אפקט של ואקום, שמושך את האוויר הלח דרך החורים והחיבורים שבמעטפת הנורה.
כשהלחות נוגעת בחוטי החשמל הפנימיים או בקצוות הצינורות של הנורה, נוצרת חמצון. זה כמו חלודה אצל מוצרים אלקטרוניים. זה יוצר התנגדות, הקצוות נהיים חמים מדי, ובסופו של דבר הנורה נהרסת.
כדי למנוע זאת, אנחנו שם את הנורות בתא לחות – ברמת לחות של 85% ובטמפרטורות גבוהות – למשך מאות שעות. אנחנו לא רק בודקים אם הנורה עומדת בתקן, אלא מחפשים את הנקודה הדווקא שבה החיבורים נהרסים ראשונים.
חום, מתיחה ושבירה
הרכיבים האינפרא-אדומים נהיים חמים מאוד במהירות. בינתיים, המעטפת החיצונית נשארת יחסית קרה. זה יוצר פער טמפרטורות גדול. החומרים מתרחבים ומתכווצים בקצבים שונים, מה שיוצר לחץ רב על החיבורים. אם החומר קשה מדי, הוא נשבר. אם הוא רך מדי, הוא מתעוות.
בדיקות העמידות שלנו גורמות לחומרים האלה לעמוד בתנאים קשים. אנחנו רוצים לוודא שהמעטפת המים-עמידה לא תיהרס לאחר כמה חודשי שימוש.
מציאת הנקודה האופטימלית
יש כאן בעיה של איזון. אם נעשה את החיבורים צמודים מדי, נגרום לחום להצטבר בתוך המעטפת. זה בעייתי, כי זה יגרום להרס הקבלים הפנימיים, וכך יקצר את חיי הנורה.
זו בעיה של איזון. אנחנו מוודאים שהחיבורים צמודים מספיק כדי למנוע חדירת מים, אך בו זמנית אנחנו מאפשרים פינוי אוויר מספיק כדי שהמוצר האלקטרוני יוכל לתפקד. זו הדרך היחידה לוודא שהנורה תחזיק מעמד לאורך זמן.