למה אנחנו מעבירים את החיממים שלנו ל“מבחני עינויים“
בואו נהיה כנים: חדרי אמבטיה הם סיוט עבור מכשירי אלקטרוניקה. יש שם אדים סמיכים, טיפות מים שנופלות באופן אקראי, והטמפרטורות משתנות במהירות – מטמפרטורות קרות מאוד לטמפרטורות גבוהות מאוד. אם הצינור הקוורץ או החיבורים של החיממה אינם תקינים, המכשיר יכשל. זה פשוט כך. אנחנו לא רוצים לנחש לגבי זה. במקום זאת, אנחנו משתמשים במבחני עמידות בתנאי לחות גבוהה, כדי לגלות את נקודת השבירה של החיממים שלנו, הרבה לפני שהם יוצאים מהמחסן שלנו. המציאות של הלחות רוב המנורות האינפרא-אדומות משתמשות בחוט טונגסטן בתוך מעטפת קוורץ. הבעיה האמיתית נמצאת בחיבורים שבהם החוטים נכנסים לזכוכית. כאשר אדי מים חודרים לחיבורים האלה, הכל נגמר. האדים גורמים לחמצון של החוט או לדליפות חשמל, והמנורה נשרפת מוקדם מדי. כדי למנוע זאת, אנחנו מדמים שנים של מקלחות עם אדים, בתוך מספר שבועות בלבד. אנחנו שם את המנורות בחדרים עם לחות גבוהה, ומשאירים אותן פעילות. אם החיבורים חלשים, יהיו דליפות. המנורה תפסיק לעבוד. ובכנות? אנחנו מעדיפים שהמנורה תפסיק לעבוד במעבדה שלנו, ולא בתקרה של הלקוח שלכם. זה עניין של בטיחות, לא רק “איכות“ אנחנו משקיעים הרבה זמן בבדיקת החיבורים בין רכיבי החימום לבין המעטפת שלהם. אנחנו בודקים שהבידוד נשאר יציב, גם כשהמנורה רטובה לחלוטין. זה לא קשור ליצירת גרסה “יוקרתית“ של החיממה. זו בסך הכל שאלה של בטיחות. מנורה שמדליפה חשמל בחדר אמבטיה רטוב היא סיכון שאנחנו לא מוכנים לקחת. העלות של לעשות זאת כראוי זו הסיבה שאנחנו משקיעים זמן בבדיקות אלה – זה אומר שהתהליך לוקח יותר זמן. זה גם אומר שאנחנו צריכים לזרוק יותר מנורות במהלך בדיקות האיכות. אפשר בהחלט למצוא מנורות זולות יותר שלא עוברות את הבדיקות האלה. אבל אלו הן המנורות שיצטרכו להיות מוחלפות כל שישה חודשים. אנחנו מוכנים לקבל שיעור גבוה יותר של מנורות שנזרקות. זה אומר שהחיממים שאתם מתקינים אכן ימשיכו לעבוד, מעונה לעונה.