למה מחממים חיצוניים כשלים בפועל (ואיך אנחנו מתקנים זאת)
מחממים אינפרא-אדומים חיצוניים חווים תנאי עבודה קשים. מצד אחד, יש את הרכיב שמפיק חום עז; מצד שני, יש את הגשם, הלחות והאוויר המלוח שמנסים לחדור פנימה.
אם החוסם שמסביב לחוטים נהרס, זה סוף העניין – המים חודרים לחיבורים החשמליים, החומרים מתחילים להתחמצן, ונוצרים קשתות חשמליות. במקרה הטוב, המחמם פשוט נהרס; במקרה הגרוע, יש סכנת שריפה.
הבעיה היא בדרך כלל ה“דבק”.
רוב המחממים משתמשים בחומרי חיבור פשוטים כמו סיליקון או גומי. זה עובד ठीक לזמן מה, אך כשנמצאים בקרבת רכיבי אינפרא-אדום, חומרים אלו אינם יכולים לעמוד בעומס. החום “אופה” את חומרי החיבור עד שהם נשברים.
כשנוצרים סדקים קטנים, הרמת ההגנה של המחמם יורדת מאוד – הלחות יכולה לחדור פנימה.
אנחנו עושים זאת אחרת – אנחנו משתמשים בחומרים איכותיים שנועדו לעמוד בעומסים גבוהים. הם אינם מתכווצים ואינם נהיים שבירים. במקום פשוט למרוח דבק על החוטים, אנחנו יוצרים מחסום איכותי שמתאים את עצמו לשינויי הטמפרטורה של צינור הקוורץ.
זה כולו עניין של פרטים.
חוסם איכותי לא רק מונע חדירת גשם – הוא גם מתמודד עם המעבר הקשה בין רכיב החימום לבין חוטי החשמל.
אנחנו משתמשים בתהליכי חיבור מתקדמים כדי לוודא שאין שום חללי אוויר. למה? כי חללי אוויר הם המקום בו הלחות נאחזת.
לעתים קרובות ניתן לראות במחממים זולים תופעה של חדירת לחות לתוך המחמם – זה קורה כשהלחות עולה לאורך החוטים וחודרת לתוך המחמם עצמו. אנחנו מבטלים סיכון זה – החוסמים שלנו עוצבו כך שישמרו על עמידותם גם לאחר 1,000 מחזורי חימום.
האמת הכנה:
שיטה זו דורשת יותר זמן ועולה יותר כסף. זו בהחלט לא השיטה המהירה ביותר.
אך היא מונעת את הכשלים שקורים במחממים זולים. אם אתם מתקינים מחממים באזורים לחים או ליד החוף, זו טעות לחסוך בחומרים הנדרשים. בטווח הארוך, תצטרכו להשקיע הרבה יותר כסף בתחזוקה ובהחלפות.